<h1>ריטב"א — כתובות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
כבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתניתא דהכא דאוקימנא בהכי, וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' יבום ה"ב], ור"ת ורוב בעלי התוס' ז"ל פסקו הלכה כמשנה אחרונה וכדרבי יוחנן וכמימרא קמייתא דשמואל הלכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו, ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע לייבם נזקקין לו הני מילי כשהיבם הגון, אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה.
<h2>דף כה.</h2>
פרש"י ז"ל סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמים אותו בבלאי בגדים אסור להדקו משום סחיטה עכ"ל, וי"ל פירוש לפירושו דמיירי כשהנקב הוא למעלה במקום שהיין הנסחט אינו הולך לאבוד אי נמי שהנקב הוא מן הצד ומניחין כלי תחת הגיגית לקבל דבר הנסחט דהשתא איכא משום סחיטה, כההיא דאמרינן התם [שבת קמ"א ע"א] לא ליהדק איניש אורדא אפומא דשישא ומשתא דילמא אתי לידי סחיטה, אבל אם הוא בענין שהדבר הנסחט הולך לאבוד אין כאן משום סחיטה, והיינו דאמרינן התם [שם קל"ט ע"ב] מותר לסנן היין בסודרין ולא חשו שמא יבא לידי סחיטה כדחיישינן התם [שם מ"ח ע"א] למאן דמנח סודרא אפומא דכובא דמיא, וטעמא דמילתא משום דסוחט חייב או משום מפרק שהוא תולדה דדש או משום מלבן או משום צובע, ואילו הכא בהאי ברזא והאי דמסנן היין בסודרין ליכא משום מלבן ולא משום צובע דאדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה, ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דדישה, אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן, וכי גזור רבנן ה"מ היכא שהוא צריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאבוד לא גזור ביה רבנן.
<h2>דף לו.</h2>
[ריטב"א כתובות כ"ז ע"ב] האי עובדא דנהר פקוד כבר פרישנא לה בפרק המפקיד [ב"מ פ"א ע"ב] וכו', דכל היכא דהוו מגו במקום עדים ממש אפילו רבה מודה שאין אדם נאמן בשום מגו כנגד העדים, אבל הכא לא היו עדים ממש כנגדן אלא שעל הרוב שכיחי תמן מיא וכיון דכן סבר אביי דהא הות בעדים, ורבה סבר דכיון דזמנין דליכא מיא אע"ג דמיעוטא הוא שפיר עבדינן מינה מגו, א"נ דהכא מתרצינן דיבוריה משום מגו דה"ק לא היו תמן מיא דלימות בהו חמרא, וכדאמרינן התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי האי סהדי דאבהתיה היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה ואמרו ליה אביי ורבא מה לי לשקר במקום עדים, וטעמא דרבה משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טענתיה דבעי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך א"נ דסמכי עליה כדאבהתי, ואביי ורבא ס"ל דלית לן לתרוצי לישניה כלל אחר שבאו עדים כנגד הרגילה שבטענתו והילכתא כותייהו.
<h2>דף נב:</h2>
הכי גרסינן וכן גירסת רש"י ז"ל וכן הוא בנוסחאות מדוייקות היורש את אשתו יחזיר ביובל לבני משפחה. ואיכא דקשיא ליה על גירסא זו דא"כ למאי דפרישנא טעמא בסמוך דמשום פגם משפחה אמור רבנן דלשקול דמי וליהדר, מאי איריא ביובל אפילו בשאר שני שבוע נמי אית ליה לאהדורי וכההיא דמוכר קברו ודרך קברו דמייתינן לה עלה דהאי, ולפיכך יש מרבותינו ז"ל דמחקי לה ולא גרסי ביובל, וליתא דאי שלא ביובל הוא מחזיר ומפני התקנה למה הוצרך רב לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאפילו סבר ירושת הבעל דרבנן יש לנו לומר דאמור רבנן דליהדר משום פגם משפחה דוקא, אלא ודאי ביובל גרסינן ולכך הוצרך לומר ירושת הבעל דאורייתא דאי דרבנן היא כיון שהוא יובל בלא דמים יש לו להחזיר, והא דקשיא להו למה אינו מחזיר בשאר שנים י"ל דלגבי הפקעת זכות הבעל שלא ירד בה אלא בתורת ירושה, לא חשו לפגם משפחה אלא ביובל בלבד לפי שכל הקרקעות חוזרות לבעליהן, מה שאין כן בלוקח דעלמא דלא הוה ליה למזבן מידי דאיכא פגם משפחה ולפיכך הפקיעו חכמים זכותו שיטול דמיו ויחזיר לעולם משום פגם משפחה.
